בוקר, אני מקבלת הודעה ממס לא מוכר.
היא שואלת אם אני יכולה לעזור לה לשדרג את ההרצאה, לתת לה הכוונה
ואז מוסיפה שהבן שלה נהרג בשבעה באוקטובר וקצת אחר כך ביקשו ממנה שתבוא לספר עליו
בבתי ספר, מכינות, קהילות ועכשיו היא מרגישה שאולי מה שיש לה לא מספיק.
היא לא רוצה שזה ישעמם.
אני עוצמת עיניים.
נושמת עמוק.
קוראת את ההודעה שלה שוב
וכותבת שבטח, בשמחה ומתקשרת.
״תוכלי לעזור לי?״
היא שואלת בשיא הכנות
ואני מנסה לאסוף את כל מה שאני יודעת לעזרה ראשונה מהירה, לרגע הזה, לרצון העז שיזכרו, שיספרו הלאה, שירגישו ויתחברו.
כבר שנים אני לומדת כמה חשובה ההנצחה.
גם למשפחות וגם לקהילות, גם לדורות הבאים וגם לעם שלנו שכדאי שיעשה מאמץ להיות ראוי.
בלילה, חשבתי שאולי זה יכול לעזור לעוד אמא או אבא, אחות או סבא והחלטתי לכתוב את זה כאן.
אפשר כמובן להעביר הלאה או לשתף.
לאסוף סיפורים קטנים מרגעים יומיומיים
זה מפתיע, אבל דווקא סיפורים על איך אכל את הפתיתים ישר מהסיר או הרגע שבו נשבר באמצע הטיול שנתי או הבקיע גול ניצחון והחליט שהוא פורש, אלה הסיפורים שיעזרו לקהל להתחבר, להרגיש ולהתרגש, להכיר מעבר ובאמת. וחוץ מזה - סיפורים זה אוצר, תאספו כמה שיותר מהם, גם את הקטנים והשוליים, מהחברים, המורים, המפקדים, המאמנים, האחים ובעל המכולת בשכונה.
לכתוב בשפה פשוטה ומדוברת אבל לכתוב
הכתיבה שומרת את הפרטים, את הניואנסים, היא עוזרת לנו להיזכר בסיפורים חדשים, היא מעבדת את האירועים ויש לה גם כוח רפוי מופלא. תכתבו בשפה טבעית, כמו שמדברים עם חברה, אבל אל תוותרו על הכתיבה. אם לחברים קשה לכתוב, שישלחו מוקלט, שיספרו ופשוט תכתבו הכל בשפה שלהם.
לשתף גם ברגעים פחות נוצצים ויותר אנושיים
תנו מקום גם לאירועים מביכים, סיטואציות מורכבות ותחושות כמו פחד, קנאה או חרטה. ספרו את מי ומה הוא לא סבל, מה עצבן והקפיץ אותו, בלאגנים בבית ספר, טריקת דלת או שיחה משמעותית שכולכם למדתם ממנה משהו. הנקודות האנושיות יגרמו לקהל להזדהות, לחייך ולנשום, להאמין ולאמץ את המסר שחשוב לכם להעביר הלאה.
להוציא את הערכים והמסרים מהסיפורים ולא להיפך
אחרי שתאספו את הסיפורים, תגלו שיש ערכים ומוטיבים שחוזרים על עצמם, מילים מיוחדות, חיבורים מרגשים, יכול להיות שזה דומה למה שחשבתם להעביר הלאה אבל יכול להיות שתזכו לקבל ניואנסים עדינים, שיתנו עוד טאץ׳ שיצליח להעביר הלאה בדיוק את מי שהיה.
במקום לתאר על נסו לספר את
האוטומט שלנו הוא בדרך כלל להשתמש בתיאורים, מי הוא היה וכמה הוא היה, זה עוזר להבין אבל אנחנו רוצים גם להרגיש. במקום לתאר כמה היה מצחיק ספרו על רגע שיגרום לנו לצחוק, במקום לתאר כמה היה עוזר לחברים, ספרו על רגע אחד כזה שגרום לנו לרצות להיות חברים שלו ובמקום לתאר כמה היה אמיץ שתפו ברגע אחד שיגרום לנו להחסיר פעימה.
לשבור את הכרונולוגיה
אין חוקים, אפשר להתחיל מהיום, אפשר מהילדות, אפשר לחזור אחורה גם לילדות שלכם.
את הסיפורים אפשר לסדר לפי ערכים ומסרים שחשוב לכם להעביר, לפי תקופות בחיים ואם מסתדר לכם יותר אפשר גם לסדר הכל לפי זמנים. את היום הנורא מכל, אפשר לספר בכמה חלקים, אפשר דרך סרטון אם יש, כל מה שיעזור לכם להיות מסוגלים לשתף את מה שחשוב לכם.
סוד הספציפיות
כדי להמחיש משהו, אנחנו הרבה פעמים נוטים להכליל, לומר כל כך הרבה, תמיד או כל הזמן אבל דווקא הספציפיות נותנת הרבה יותר כוח למילים.
ספרו על רגע אחד, קחו אותנו לשם, בחרו סיפור אחד עם התחלה אמצע וסוף, תנו לקהל להרגיש שהוא שם, ביומולדת 11, בארוחה בדיוק ברגע של הקידוש, במשחק קופסה שיצא משליטה, בטקס בבית ספר כשהוא עומד על הבמה.
אפשר להקריא ווטסאפ אחד ספציפי, פתקים קטנים או קטע ממכתב שיביאו את הרגע ההוא כמו שהוא עם המילים הכי פשוטות כמו ״אני תיכף בא״.
להתאים לקהל ברגישות
אפשר לעשות שינויים קלים בהתאם לגילאים, אם זה ילדי מכינה או תיכון, לשתף ברגעים מאותה תקופת גיל, בדילמה לאן להתגייס, באימונים, בקיטורים, בחברה הראשונה או ברגע שעבר טסט וכל מה שיעזור להם להתחבר גם לעצמם. לקהל מבוגר אפשר לדבר עוד על ההתמודדות שלכם, על איך ממשיכים אם יש דבר כזה בכלל, על מה התפקיד של הקהילה, של חברים, של משפחה, על מה מבינים יותר טוב ולמה כל כך חשוב שכולנו נזכור.
הכל לגיטימי
תכינו לכם מים פושרים, זה בסדר לעצור ולשתות או לקחת שתי דקות הפסקה. זה לגמרי הגיוני שיהיו ימים יותר קשים, קהלים ומקומות שיותר יציפו ותחושות שונות ומשתנות. מאד יכול להיות שתרצו להתנתק וכמה שפחות להרגיש כדי לא להתפרק, תקשיבו לעצמכם, מה יכול להקל, מצגת, מישהו שילווה אתכם, מדיטציה לפני.
רגע לפני - תזכירו לעצמכם את ה״למה״
כל פעם מחדש תחזרו פנימה, לשאלה שקופצת ברגעים הכי קשים, למה אתם עושים את זה, למה חשוב לכם להמשיך ולמה הרגע הזה בסוף עם השאלות והתור בחוץ וההודעות המשוגעות עם החיבורים והזכרונות והסיפורים שמתגלגלים בעוד ועוד מעגלים נותנים כוח ושווים את המאמץ ועוזרים גם לכם וגם לאנשים שאתם בכלל לא מכירים.
שנהיה ראויים.
שנזכור את כולם.
שנדע להיות אנשים טובים בעולם הזה.
שנמצא את הדרך להמשיך מכאן ♥️
לזכרו של סמ"ר איתי מרציאנו ז"ל,
מפקד כיתה בבא"ח צנחנים, גדוד 890
בנם של פרידה ושלומי שנפל בקרב מול מחבלים.