top of page

כל מה שרציתם לדעת על ברנה בראון או על פגיעות, בושה ואמפתיה

לא נועדנו להיפגש.


אנחנו בגילאים שונים לגמרי, גדלנו במקומות אחרים, בחרנו קריירות לא קשורות וכשבוחנים את זה אובייקטיבית אין בנינו שום קשר.

אבל ממש במקרה, רצה הגורל ובשיעור השלמה בפסיכולוגיה, בחודש אוגוסט החם, לפני שהתחלנו את התואר השני שלנו, דניאל (אופק) הצביע ושאל מי יכול לקחת אותו טרמפ לצפון.

בדיעבד, אולי באמת הכל התחיל אז, בשאלה התמימה הזאת וביכולת הטבעית של דניאל להיות פגיע, לא לחשוש מהתגובה (יותר נכון מאי תגובה) בהחלטה שלי להתעלם בצורה די מופגנת ואכזרית ובעובדה ששבוע לאחר מכן, דניאל פתח את הדלת שליד הנהגת, באופן טבעי והביא לשנינו קפה חם לדרך.

ככה נוצר הקשר שלנו שנבנה על נסיעות ארוכות ביחד, שיחות עמוקות ואינטימיות, והעבודה המשותפת לאורך כל התואר (שגם סיימנו באותו ציון).

דניאל ראה אותי כמו שאני, לא אמא של, בת של או בת זוג של, גם לא אשת קריירה (בדימוס) עם תואר בזה וניסיון כזה ואני ראיתי אותו כמו שהוא. קיבוצניק שמדבר הרבה יותר מדי, רגיש, עמוק, מצחיק (ולעיתים מציק) ובעיקר מורה לדרך (שהוא לא פחות ולפעמים גם הרבה יותר משמעותי מהמרצים הפרופסורים בתואר)

מהרגע הראשון הבאנו שנינו את עצמנו, הכי חשופים, הכי אמיתיים, הכי אנחנו. עם הזמן, דניאל הפך לחלק מהמשפחה (ואפילו השתתף באירוע הנטיעות של כרם הזיתים) ואני זכיתי להיות בחתונה הבלתי נשכחת בחוות הסוסים.


הפתיחות יצרה חברות כנה ואמיצה הרבה לפני ששמענו את השם הזה – ברנה בראון.

למי שעדיין לא מכיר – הגיע הזמן


ד"ר ברנה בראון היא פרופסור למחקר באוניברסיטת יוסטון, שם היא מכהנת כיו"ר קרן האפינגטון במכללה לעבודה סוציאלית. ברנה היא גם פרופסור אורח בניהול באוניברסיטת טקסס בבית הספר למנהל עסקים באוסטין.

ברנה בילתה את שני העשורים האחרונים בחקירת ולימוד אומץ, פגיעות, בושה ואמפתיה והיא מחברתם של חמישה רבי מכר: מושלמים כמו שאנחנו, נועזות מאוד, עולות חזק, אמיצות במדבר, וספרה האחרון האומץ להעז.

ברנה מארחת את הפודקאסט Unlocking Us ואת ה- Dare to Lead Podcast. הרצאת הטד שלה "העוצמה שבפגיעות" היא אחת מחמשת הרצאות הטד המובילות בעולם עם למעלה מ -50 מיליון צפיות. היא גם החוקרת הראשונה שקיימה הרצאה מצולמת בנטפליקס – "קריאה לאומץ".

ברנה גרה ביוסטון, טקסס, עם בעלה, סטיב. יש להם שני ילדים, אלן וצ'רלי.

בכל הזדמנות שיש, אני מזכירה את השם שלה וממליצה לצפות בשתי הרצאות הטד שלה (שמפורטות בהמשך) ומחפשת עוד ועוד חומרים שלה ועליה אבל האמת, שהכי התחשק לי שמישהו יסכם לי הכל למסמך אחד בעברית, עם לינקים וחיבורים ואזכורים ותובנות וסיפורים.

בקיצור, לא מצאתי אבל איזה מזל, כי לא היתה לי ברירה אלא לעשות את זה בעצמי.


ההרצאה הראשונה – העוצמה שבפגיעות


ד"ר ברנה בראון התחילה בשלב הראשון לחקור מערכות יחסים – הדבר הבסיסי והראשוני שמעניק מטרה ומשמעות לחיינו. מהר מאד גילתה ברנה שכשהיא שואלת על אהבה וקשר, אנשים מספרים על שברון לב, כשהיא שואלת על תחושת שייכות, מספרים דווקא על המקומות בהם לא הרגישו שייכים וכשהיא שואלת על התקשרות, הסיפורים שעולים הם על התנתקות.

בהרצאה וגם בספר "מושלמים כמו שאנחנו" משתפת ברנה שהממצא שעלה במחקר היה שאנשים בעלי תחושה של ערך, שיש להם תחושה חזקה של אהבה ושייכות, חיים באמונה שהם ראויים להיות נאהבים ושייכים. הם האמינו שהם ראויים.


לאנשים האלה היה, בפשטות, האומץ להיות לא מושלמים, הייתה בהם חמלה גם לעצמם וגם לאחרים והם היו מוכנים לוותר על הדימוי של מה שהם "אמורים להיות" בכדי להיות מי שהם.


ואיך זה קשור אליי?


פעם גם הייתי כזאת מושלמת.

ואז, בשיא הקריירה שלי, עם שני ילדים קטנים, חזרנו לצפון, שנה אחר כך עזבתי את העבודה וכל מה שהייתי אמורה להיות, נמחק.

ניסיתי לחפש מחדש, את אותה גלית המטאורית, שהכל ידוע וברור לה, שקופצת מהשקה לאירוע אבל היום אני יודעת להגיד שרק כשהסכמתי להיות חלשה, אבודה, חסרת אונים, שם הצלחתי להמציא את עצמי מחדש.

היכולת להרגיש פגיעה משמעותה להרגיש בחיים.


מה לנו ולעולם הרגשות?


גם דניאל וגם אני גדלנו בסביבה יקית, דניאל בקיבוץ (הזורע) ואני במושב (בית לחם הגלילית), מקומות בהם רגשות הם לא חלק מהשיח.

התחושה העיקרית שליוותה את הילדות והבגרות שלי היתה, לצמצם רגשות לא נעימים, לא לדבר על זה יותר מדי כדי שזה לא יגדל ולהתרכז במה שטוב וחיובי. השיא היה כשחודש אחרי שהתקבלתי לעבוד בתפקיד חלומי בגלידת שטראוס (אחרי מיונים וראיונות של כמעט חצי שנה) גיליתי שאני בהריון ראשון ולא ידעתי מה לעשות.

אני זוכרת שהלכתי לעדכן את מנהלת משאבי אנוש והמנכ"ל ואמרתי שאני מצטערת ושאני מבטיחה שאעבוד עד הרגע האחרון ואקח את חופשת הלידה הכי קצרה שיש ושהם בכלל לא ירגישו. הם היו מלאי אמפתיה ואמרו לי שאין טעם לצאת עכשיו בהצהרות אבל אני לא הרשיתי לעצמי לשמוח בהריון ראשון ומצד שני גם לא נתתי מקום לכעס או אכזבה, פשוט לא הרגשתי כלום, עבדתי עד היום האחרון כמו שהבטחתי (כולל בחדר לידה) ואחרי שנולד עילי (שכמובן הזמין את דניאל לבר מצווה) נתתי לעצמי לעצור ל- 12 שבועות (פחות משלושה חודשים) ולחזור בפול כוח כמו שהבטחתי.

לקח לי 5 שנים, עוד תינוקת ומעבר לצפון כדי לעזוב הכל ולהרגיש שאין לי אוויר ואני רוצה להיות אמא.

כמה שנים אחר כך, עם בית במושב וילד שלישי, רגע לפני גיל 40 המפחיד, הרגשתי שהכל סוגר עליי ותכלס אין לי שום עתיד באופק (שכנעתי את עצמי שצריך לבחור אמהות או משמעות ואיזו אמא לא תבחר אמהות) אייל שלא נבהל ממני ובעיקר מאמין בי, הציע שאלך ללמוד ואני לא הבנתי איך לימודים קשורים אלי וצעקתי עליו שהוא לא מבין כלום.

שבוע אחר כך חשבתי שבעצם אין לי מה להפסיד ויותר מהכל, רציתי אישור כתוב (כמו מרשם מרופא) שאני סטודנטית עכשיו. רציתי לתת לכל המחשבות המעיקות שרצות לי בראש על העתיד, ההווה והעבר חופש. חופש גדול.

וככה, ב"חופש הגדול", באמצע אוגוסט לוהט במיוחד, פגשתי לראשונה את דניאל שכונה "הפסיכולוג" כבר בתיכון וזה כנראה היה הרמז שיום יבוא והוא יבחר ללמוד עבודה סוציאלית ומי היה מאמין שבסוף אותו קיבוצניק צעיר שלא רציתי לקחת טרמפ, ילמד אותי להיות אנושית.


על אמפתיה וסימפטיה


בתואר לעבודה סוציאלית הכיר דניאל את ה-סרטון אנימציה של ברנה בראון, שממחיש את ההבדל בין סימפטיה לאמפתיה שהיא אולי המשימה הקשה והמורכבת לנו ביותר, כהורים, כמנהלים וכבני אדם.

אמפתיה מניעה חיבור בעוד סימפטיה מניעה ניתוק. תרזה ווייזמן, חוקרת סיעוד שלומדת מקצועות מגוונים מאוד שאמפתיה רלוונטית להם, הגיעה ל – 4 תכונות של אמפתיה.

  1. להבין את נקודת המבט של אדם אחר או להכיר בה.

  2. להישאר לא שיפוטיים.

  3. לזהות רגשות אצל אנשים אחרים.

  4. לתקשר את הרגשות שזיהית.

אמפתיה היא להרגיש עם אנשים. אמפתיה היא בחירה והיא בחירה פגיעה כי כדי להתחבר אליך אני צריך להתחבר למקום אצלי שמכיר את ההרגשה הזאת. מתוך רצון טוב לעזור, כולנו נופלים למקום שמיד מציע פיתרון או ניסיון לראות את הצד החיובי והאופטימי שבסיפור.


"הייתה לי הפלה" זוכה למענה של "לפחות את יודעת שאת יכולה להיכנס להריון" "שחר הולך לנשור מבית הספר" מיד יזכה לתגובה של "לפחות רוני תלמידה מצטיינת." אחד הדברים שאנחנו עושים הרבה פעמים, כשאנחנו ניצבים מול מצבים קשים, היא לנסות לשפר אותם. אמפתיה זה להגיד "זה מאד קשה, תודה ששיתפת אותי" או רק לתת חיבוק בלי מילים.

רק לעיתים נדירות תגובה יכולה לשפר לנו את ההרגשה, מה שמשפר את התחושה שלנו הוא חיבור אנושי שמישהו נמצא איתנו.


עוד על אמפתיה ואיך היא קשורה אלינו


אני מוצאת שאמפתיה זה להסכים להיות בהקשבה, בנוכחות, בהוויה Being כשהנטייה הטבעית של כולנו היא מיד לרוץ לעשיה, לתשובות, לעצות ל- Doing

אני זוכרת את הרגע שהבנתי את זה לראשונה.

הגעתי מעולם השיווק, כל פעם בפגישה עם לקוח, הייתי דרוכה ומרוכזת כל כולי, כדי לתת את התשובה הנכונה וכמה שיותר מהר. אני זוכרת כמה מאמץ ולחץ זה הביא לעבודה שלי ואני גם זוכרת את התסכול כשהלקוחות בכלל לא היו עושים מה שאמרתי, למרות שלכולנו היה ברור שזאת הדרך.

במהלך התואר השני לייעוץ ארגוני תרגלנו שיחות ייעוץ ומשוב ללקוחות ושם, לראשונה, הבנתי שכל הסיפור הוא להקשיב מתוך נוכחות מלאה, לשאול שאלות, לעשות שיקוף, לתת ללקוח את התחושה שאנחנו איתו.

שם בעצם למדתי שהלקוח לא רוצה תשובות ממני, הוא רוצה שאעזור לו להגיע לתשובות מעצמו, הוא מחפש מישהו שיקשיב לו עד הסוף, כולל למה שלא נאמר.

מוזמנים לקרוא עוד:

הרצאה של ד"ר ליאת יקיר על אמפתיה בניהול. כן, יש דבר כזה מאמר מרתק (שנכתב ב- 2013) על העלמות האמפתיה כתוצאה מכניסת הדיגיטל לחיינו.



המשפט הזה שצולם מהספר "מושלמים כמו שאנחנו" אצלי על המרפסת כנראה מסכם את כל התורה כולה.

ההרצאה השנייה – להקשיב לבושה


דניאל עבד 5 שנים בכנפיים של קרמבו וזכה להתחבר לסניפים הרבים הפרוסים ברחבי הארץ, שמשלבים בתנועת נוער צעירים עם ובלי צרכים מיוחדים.

"הכרתי שם בני נוער אחרים, שונים, בני נוער שבוחרים לקום כל בוקר ולעשות טוב יותר בעולם, מהם למדתי על פגיעות. דרכם ראיתי שאפשר להוביל אחרת, להיות אותנטי עם מי שאתה ולהוביל אחרים לא ממקום כוחני אלא רגיש וקשוב."

ההרצאה של ברנה בטד על בושה, מתקיימת שנתיים אחרי הטד הראשון שלה שהוא אחד הנצפים בתולדות טד (48 מיליון ציפיות) ברנה מספרת שבעקבות הטד שהפך להיות ויראלי, היא קלטה שהפגיעות שלה על הבמה היא נחלת הכלל עכשיו. למעשה, היא למדה שלמרות שרצתה להפיץ את העבודות שלה בכל העולם, היה בה חלק שעבד קשה מאוד להישאר קטנה.

באותה תקופה היא הבינה שני דברים מהותיים:

  1. פגיעות אינה חולשה. פגיעות היא המדד המדויק ביותר שלנו לאומץ. פגיעות היא המקור של החדשנות, היצירתיות והשינוי.

  2. אנחנו מוכרחים לדבר על הבושה. השליחות שלה בחיים היתה לדבר על הפגיעות כשהיא בכלל חוקרת בושה. היא לא למדה על חדשנות, יצירתיות ואומץ ממחקרים על פגיעות אלא מכך שחקרה בושה.

טד, היא אומרת בחצי צחוק חצי רצינות, זה כנס הבושה כי כל האנשים באים ומספרים על הכישלונות שלהם ואיך דרכם יצרו שינוי בעולם. זה לא היה יכול לקרות בלי שהיו מתגברים על הבושה.

אנשים שאינם יכולים להרגיש בושה הם אנשים שאין בהם את היכולת להתקשרות או אמפתיה. הבושה היא המגיפה של התרבות שלנו וכדי לחמוק מתחתיה, כדי למצוא חזרה את הדרך זה לזה, עלינו להפנים כיצד היא משפיעה עלינו, על ההורות שלנו, על הדרך בה אנו עובדים, הדרך בה אנו רואים זה את זה.

גם בהרצאה המוקלטת שלה בנטפליקס (דניאל טוען שקצת הלכה רחוק שם עם ההומור והאמריקאיות) היא מצליחה לחבר את המסר הכל כך חזק שלה, דרך סיפורים שכולנו יכולים להזדהות איתם (אני מאד אהבתי את הסיפור על הבת שלה בתחרות השחייה ועל השיחה עם בן זוגה באגם) ובעיקר לעורר הזדהות עם המקומות שאנחנו מפחדים להיות בהם ובורחים מהם ושם בדיוק, אנחנו נמצאים בנוכחות מלאה במערכות היחסים שלנו.


תיאודור רוזוולט בנאומו בסורבון, צרפת, ב- 1910 אמר: "לא המבקר חשוב, גם לא מי שמצביע על מעידתם של חזקים, או על האופן שבו היו צריכים לפעול. השבח מגיע לאדם שנאבק בזירה, שפניו מכוסות באבק, יזע ודם. השבח מגיע לאדם אשר חותר בתעוזה, שטועה שוב ושוב. אשר במקרה הטוב, רואה לבסוף ניצחון והצלחה גדולה, ובמקרה הרע, אם נכשל, לפחות נכשל בעת שהעז בעוצמה".


לבחור באומץ על פני נוחות – בפוסט של דקלה גולדשטיין מלמוד, שמסכם כמה תובנות עיקריות מהסרט "קריאה לאומץ", היא מתייחסת לבחירה להיכנס לזירה. לבחור באומץ על פני נוחות.

גם לנצח וגם להפסיד – שירלי יובל יאיר מדברת על זה עם אריק זאבי, בפודקאסט שלה "להנות מהדרך" והמשפט שהולך איתי מאז, כל יום, הוא להתחכך בחיים. לא להישאר בקהל, לצפות מהצד, להפוך למבקרת המדינה, ולהסכים להתלכלך, גם אם זה אומר לפול או לחטוף מכות. טוב, אני עדיין בלמידה, בסיפור הזה. כן?


אנשים לא מחפשים גיבורי על מושלמים, אנשים מחפשים סדקים איתם אליהם אפשר להתחבר, להרגיש הזדהות ושייכות.


לסיום


נדמה לי שכמעט כולנו גדלנו והתחנכנו במשוואה שאנשים חזקים הם אנשים מצליחים ובעלי ביטחון עצמי ואנשים חשופים ופגיעים הם חלשים ו…פחות מוצלחים.

והרי החדשות – פגיעות מייצרת אמון ואנשים שמוכנים לשתף ברגשות כמו פחד, בושה, תסכול, עצב או קנאה הם דווקא אלו ה"אותנטיים" שמייצרים חיבור ומערכות יחסים ותחושת שייכות וקירבה.


הדבר המשמח הוא שאנחנו רואים את זה יותר ויותר, גם בקרב המנהלים החדשים, רגישות היא כבר לא תכונה שצריך להסתיר ויש יותר לגיטימציה, גם אצל גברים, להביא אמפתיה, רגישות וכנות לכל מעגלי החיים. ועדיין, יש לנו הרבה עבודה לעשות, כדי להביא את זה למודעות, לשנות סדרי עולם במדינה שמבוססת על מלחמות בין חלשים לחזקים וסיפורי גבורה ולאפשר ליותר ויותר אנשים לחיות בנוכחות מלאה, להכיר בכל מנעד הרגשות, לנהל ממקום אמפתי וקשוב ולהצליח לקחת אחריות מלאה על סיפור חיינו.


תודה גדולה לדניאל אופק על שביקשת טרמפ, שלא התביישת לפתוח את הדלת, שנכנסת לחיי ושהסכמת לכתוב איתי יחד את הפרויקט הזה. תודה גם לאיריס יוגב, שהכירה לי לעומק את עולם הפגיעות, ומלמדת אותי כל הזמן על רגשות ואומץ, פגיעות ועוצמה. בזכותך אני מי שאני.

ותודה אחרונה לברנה בראון שאפשר (וכדאי) לעקוב אחריה בכל הפלטפורמות, להקשיב לפודקאסטים, לקרוא את הספרים (את "מושלמים כמו שאנחנו" יש גם בעברית והוא מצוין) שמאפשרת לנו לתת סימוכין של מחקרים לכל מי שעדיין לא מאמין שבשנת 2020 גיבורי וגיבורות על, הם דווקא אלה ששמים את הפילטר בצד ומשתפים ברגעים האמיתיים של החיים.

אני, מזכירה לעצמי, כל בוקר מחדש, שעיניים טובות שמצליחות באמת להקשיב, זה כל הסיפור. התמזל מזלי ואני זוכה להקשיב למאות סיפורים של אנשים וארגונים, בכל הצבעים, הצורות והגדלים שבוחרים באומץ, להביא את המורכבות שפגשו בחיים ולהרגיש.

תודה שביקרתם אותי כאן, מוזמנים להשאיר סימן, סומכת עליכם שתמצאו אותו.

Comments


bottom of page