למה כולם חושבים שאין להם סיפור מעניין?

אנחנו חושבים שסיפור טוב חייב להיות מאד דרמטי. שצריך להיות איזה אירוע מטלטל, משבר עמוק, או הישג יוצא דופן כמו: לטפס על האוורסט, לנצח סרטן, או למכור חברה במיליון דולר כדי שיהיה לנו מה לספר.

זה לא נכון.

איפה הסיפורים שלנו מתחבאים?

רגעי שינוי קטנים 

אנחנו מחפשות רגעים מתוך הדרך, בלי לקפוץ ישר מהמשבר להצלחה, מתי הרגשתם שאתם שייכים, מתי עשיתם בחירה שהייתם גאים בה, מה עזר לך לעשות את הצעד הראשון החוצה כשכל מה שהתחשק לכם הוא להישאר במיטה?

רגעי של גילוי

קרה לכם שגיליתם משהו על עצמכם שלא ידעתם. אולי גיליתם כישרון שלא ידעתם שיש לכם, פחד או תשוקה. אני לא אשכח סיפור על אבא ששיתף איך קצת אחרי שהתגרש נשאר בפעם הראשונה עם הילדים שלו לבד בשבת, הוא לא מצא כוחות לעשות משהו והרגיש נורא כששמע את הילדים שלו ערים בסלון. בסוף הוא יצא מהחדר והתנצל ואז הבת שלו אמרה לו ״מה זה משנה, העיקר שאנחנו יחד.״ ושם ברגע הזה, הוא הבין מה התפקיד הכי גדול שלו באבהות.

משברים קטנים 

לא צריך לדבר על משבר קיצוני שפותח מהדורת חדשות. דווקא יום שבו הכל השתבש, שיחה קשה, החלטה שהתלבטתם בה שבועות. הרגע שפיטרו אתכם. הרגע שאתם פיטרתם מישהו. הרגע ששמתם גבול בפעם הראשונה או אמרתם "די, נמאס לי."

רגעי אומץ שקטים 

אנחנו חושבים על אומץ כמו קפיצה על רימון, אבל אומץ הוא גם להגיד "לא", לסיים מערכת יחסים, להודות בטעות, לבקש עזרה, להתנצל.

גם לעמוד על במה בפעם הראשונה זה רגע של אומץ לא קטן בכלל.

מוכנים לתרגיל שיעזור לכם למצוא את הסיפורים שלכם?

קחו דף נייר (כן, ממש כתבו, לא רק תחשבו) והשלימו את המשפטים האלה:

1. פעם חשבתי ש _____, עד ש_____

2. הרגע שבו הבנתי _____ היה כש_____

3. אף פעם לא חשבתי שאני _____, אבל _____

4. היום שבו כל דבר השתבש היה כש_____

5. החלטה שהיה לי הכי קשה לקבל הייתה _____

למה הסיפורים האלה עובדים?

כי הם אמיתיים. כי אנשים מתחברים לרגעים האנושיים, לא לדרמות הגדולות.

כשאתם מספרים על הפחד, על ההתלבטות, על הרגע שהתבלבלתם או לא ידעתם מה לעשות - אנשים רואים את עצמם בסיפור שלכם.